בכל יום שומעים עוד ועוד טענות כי שוקי ההון מתומחרים גבוה אחרי שנים של שוק שורי, שלטון טראמפ מטיל אימה על הבורסות האמריקאיות שלא מפסיקות לעלות, סביבת הריבית נשארת נמוכה וענף הנדל"ן המקומי נותר מבולבל עד הודעה חדשה. פורטפוליו של משקיע המנהל סיכוניו ומקטין חשיפותיו, לא מורכב ממניות ואג"חים גרידא המפוזרים בשווקים שונים בתקווה להכות מדד כזה או אחר. השאיפה בתיק השקעות שיהיו בו את כל המרכיבים: ני"ע, חוב, חיסכון, נדל"ן והכל במטבעות שונים ובמידות הנכונות.
תחום ההלוואות בין אנשים (P2P) הולך וצובר תאוצה בארץ, באיחור אופייני של כמה שנים, רק אחרי שרואים עד כמה הקונספט הזה תפס בארה"ב ובאירופה. חברות המספקות פלטפורמה להלוואות בין אנשים כמו לנדינג-קלאב (Lending Club) ופרוספר (Prosper)פעילות כבר מעל לעשור, אך הנסיקה הגדולה הראשונה עשו מיד לאחר המשבר של 2008. כעשור לאחר מכן, הבנקים מבינים שכבר לא יוכלו לנצח אותם – אז הם הצטרפו לחגיגה בכך שברבעון הראשון של השנה 48% מההלוואות בלנדינג-קלאב ממומנות ע"י בנקים (ועוד כ-13% ע"י מוסדיים אחרים) ואילו "רק" 222 מיליון דולר במימון משקיעים בודדים, מתוך 2.3 מיליארד הלוואות חדשות ברבעון. לא מזמן גם הבנקים המקומיים הצטרפו לחגיגה המקומית כשבחרו להשקיע בקרן ישראלית העושה חיל בפלטפורמה זו.
בישראל המס על הריבית (השקלית) הוא 15% בלבד (ומנוכה במקור במקרה דנן), יתרון משמעותי שיש להשקעה מסוג זה. ברמה הפרקטית, זה אומר שריבית ממוצעת של כ-7.05% למלווה באמצעות הפלטפורמות המקומיות תהא שוות-ערך לתשואה של 8% על מניות או 8.55% בקרן גידור ישראלית.
פיזור סיכונים – הבסיס להצלחת מודל P2P
יתרון חשוב נוסף הוא רמת הפיזור. השקעה צנועה של כמה עשרות אלפי שקלים ניתנת לחלוקה בין עשרות לווים, כדי שמקרים של עיכוב או אפילו אי-החזר תשלום לא יהיו בעלי משקל כבד מדי. לצורך זה סכום ההשקעה היעיל יהיה כחצי מיליון ש"ח, מתוך כוונה שיהיו 50 לווים לכל הפחות. מספר הלווים הוא אלמנט חשוב, שכן נרצה לפזר בין לווים רבים ככל הניתן וברמות סיכון שונות, שיביאו לתשואה ממוצעת של כ-7%. אמנם זו לא תשואה דו-ספרתית מפוארת, אך עדיין ההשקעה מייצרת תזרים גבוה יותר משכירות בנדל"ן המקומי, או תשואה עדיפה מהמדדים ת"א 35 ו-125 בשנים האחרונות (אם עדיין מתעקשים להכות איזה מדד). כיאה לענף המבוסס על טכנולוגיה מתקדמת, המשקיע נהנה מהקידמה. הפלטפורמות בארץ מציעות ממשק נח למעקב, שוק משני למכירת ההלוואות למעוניינים בפדיון מוקדם ומנגנון להשקעה חוזרת של התקבולים על מנת ליהנות מריבית דריבית. אלו הבוחרים לדחות את התקבולים השוטפים ירוויחו 0.4%-0.5% נוספים בשנה, מעבר לריבית הממוצעת שצוינה לעיל.
בזירה המקומית אפשר למצוא 2 חברות שמצאו את הייחוד שלהן ליצור ערך מוסף בנישה הזו של חוב-אשראי. הראשונה היא BTB, שפונה לסקטור של בעלי עסקים המבקשים הלוואה. BTBמדרגת את יכולת ההחזר באמצעות אנליזה לכל מבקש, הלווה מספק ערבים לחברה והחברה מספקת פיקדון ערבות הדדית למלווים, שישמש כרית ביטחון נוספת. השקעה בחוב-אשראי שכזה, שהוא פחות ספקולנטי ותנודתי, נראה כמו בחירה שמרנית בפורטפוליו האישי. השנייה היא טריא (Tarya) הגדולה שמתמחרת סיכון באופן דיגיטלי לחלוטין. אמנם נשמע עתידני אבל יש הטוענים שהשימוש במידע הזמין במרחבי האינטרנט והסלולר משמעותית מדויק יותר ועל כן בטוח יותר. שחקנים נוספים בשוק ההלוואות P2P המקומי הםEloan הוותיקה עם הגב של בית ההשקעות מיטב-דש, ובלנדר שמרבה לפרסם אך עדיין שחקן יחסית קטן בענף.
בתי השקעות מצטרפים ואף תומכים בענף
ראיה נוספת המצביעה על התחזקות המגמה של השקעות בתחום ה-P2P הינה שבתי ההשקעות מיטב-דש והלמן-אלדובי פתחו לאחרונה קרנות ייעודיות להשקעות באמצעות הפלטפורמות של לנדינג-קלאב ופרוספר. השקעה בקרן מצד אחד מביאה איתה חשיפה למט"ח, אך גם מביאה לפיזור אמיתי בשוק גלובאלי בין אלפי לווים בארצות שונות. אמנם השקעה בקרן מעלה את שיעור המס המתחייב, אך מקבלים ניהול מתוחכם יותר המתבטא בסופו של יום בתשואה עודפת הפלטפורמות המקומיות (לפחות כך היה בשנתיים האחרונות).
בסופו של יום מדובר בחלופת השקעה ראויה, סולידית במהותה, עם קורלציה מינימאלית עד אפסית לשוקי ההון. משקיעים מוסדיים ופרטיים כאחד כבר הבינו את הצורך להוסיף מרכיב של השקעות אלטרנטיביות לתיק. אם פעם "לחתוך" את הבנק היה בגדר טרנד, כיום מדובר במוצר השקעה בסיסי בפורטפוליו מסודר ומפוזר כהלכה.
